אמנות, יצירות אומנות, אמנים, יצירות אומנים, מוזיאונים - פורטל אולארט - www.all-art.co.ilמאמרים, כתבות - אמנות, שירה, ספרותאמנים - אומנים ישראלים | אמנות ישראלית - יצירות אומנות פיסול, ציור, איור, צילוםאומנות בלוגים | בלוג אמנות, ספרות, שירה, שיריםפורומים בנושאי אומנות, קהילות אמנותגלריות אמנות | חוגים, לימודי אומנות | מוזיאונים לאמנות | מעצבים - עיצוב - לוחותאירועים - תערוכות אמנות, אירועי אומנותבניית אתרי אמנים - פרסום אומניםאתרי אמנות - קישורים לאתרי אומנות, תרבות

דף הבית
בניית אתרים
חוגים ולימודי אומנות
פרסום אמנים חינם
כניסה למערכת
תיקי עבודות אמנות  - אומנות ישראלית - יצירות אמנים
הקמת תיק עבודות חינם
תיקי עבודות - דף ראשי
רשימת אמנים | אומנים
ציור | ציירים
איור | רישום
פיסול | פסלים
צילום אמנותי
זכוכית, ויטראז'
יודאיקה, אמנות יהודית
עיסת נייר
עיצוב גרפי
עיצוב פנים
עיצוב קרמי
עיצוב תעשייתי, מוצר
צורפות, עיצוב תכשיטים
פסיפס, מוזאיקה
אמנים מההיסטוריה
יצירות מפורסמות
מאמרים בנושאי אמנות
מילון מושגים באמנות
ספרות, סיפורת, סיפורים
שירה, פואטיקה, שירים
תולדות האמנות
תיאטרון, משחק, דרמה
לוחות ואינדקסים בנושאי אומנות
אגודות אמנות
אירועים ותערוכות אומנות
בתי דפוס
גלריות אומנות - כללי
חנויות אמנות
לוח דרושים
לוח יד שניה
לוח מודעות
לימודי אמנות, חוגים
חוגי ציור
עיצוב גרפי - גרפיקאים
עיצוב פנג שואי
עיצוב פנים, אדריכלים
עיצוב תכשיטים-צורפים
צלמים, צילום אמנותי
ספרי אומנות
תרפיה באמנות-מטפלים
אומנות - אתרי אמנות
פורומים, קהילות אמנות
מנועי חיפוש, פורטלים
אתרים שימושיים

   כניסה >> מאמרים >> סוסים במיתוס ובהיסטוריה >>

סוסים במיתוס ובהיסטוריה

אמנות, עיצוב - מאמרים וכתבות בנושא אומנות

מאת, טלה בר , 14/4/2012

"לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי" (שיה"ש א').

התנך מלא בהזכרת סוסים ומרכבות, הקשורים ברובם במצרים, שם גם רכש שלמה המלך את

סוסיו הרבים  במיוחד מודגש הפסוק בשירת הים, על טביעת הצבא המצרי, "כל סוס רכב פרעה ופרשיו" בים סוף בעת יציאת מצרים. אבל התנך מלא גם בדימויים שונים הקשורים בסוסים.  לא ברור מדוע נחשבת הסוסה לסמל היופי, (במקביל ל"שושנה בין החוחים", למשל), אבל רבים הם הסמלים הקשורים בתכונותיו הנעלות של הסוס: הוא חיה הדוהרת על גבי האדמה ומתאחדת עמה בכוחו הרב במהירות תנועתו מידמה הסוס לעתים קרובות לרוח, אבל גם לקצף העולה מגלי הים הסוערים, והוא מתגלם בדמותם של אלי הים נפטון ופוסידון. כאשר התחרו פוסידון ואתיני ביניהם על שם מי תיקרא העיר אתונה, שלח האל לבני העיר סוס פרא נפלא במרוצתו (המתנה לא היתה מספקת, כפי שהיתה מתנתה של האלה &ndash עץ זית, ועל שמה נקראה העיר). הופעתו האצילית של הסוס התייחסה גם לאלוהויות שמימיות שונות, והיה מקודש גם לשמש וגם ללבנה. אפשר, אם כן, לראות את דימויה של האהובה בשיר השירים גם כמיתולוגי, ולא פיזי גרידא &ndash ואכן, לא מעטות הן האלות שהופיעו בדמויות של סוסות.

חשיבות רבה היתה לסוסים אצל הקלטים, שבתחילתם היו שבטים לוחמים שנזקקו במיוחד לבעל החיים הזה. לא פלא, אם כן, שהיתה להם אלה מיוחדת בשם איפונה, שכל תפקידה היה לשמור, להגן ולטפח את הסוסים שהיו ברשותם. גם דמטר, אלת הדגן, לבשה לעתים דמות של סוסה הסוס הוא אחד מבעלי-החיים אשר, כמו חיות אחרות, נחשבו בפולחן החקלאי ל"רוח הדגן", וכך התקשר גם עם נושא הפריון.

הסוסה היוותה למעשה את התגלמותה של אלת הפריון שלכבודה  הועלה המלך קרבן , והקלטים מוולס מספרים את סיפורם המסובך והמורכב של ריאנון ופרדרי. על ריאנון נאמר שהיא היתה אלה-סוסה, ששמה נגזר אולי משמה של האלה הרומית ריגנטונה (שמשמעותו "מלכה גדולה"). בהתאם לסיפור העממי היא היתה אשתו של המלך פוויל, אבל הסיפור גם רומז למיתוס קדום שבו היה פוויל "מלך לשנה" לאחר שילדה את בנה פרדרי הוא נגנב ממנה, ואותה האשימו שטרפה אותו. העונש ששמו על ריאנון היה לעמוד בשער הארמון ולשאת על גבה, כמו סוסה, את האורחים. במשך הזמן נמצא הילד שהפך לסייח, וכאשר הוחזר לאמו היא חזרה למקומה כמלכה. מצורת הסיפור ברור שהוא עבר תחת ידיים פטריארכליות שעשו בו שינויים כדי להתאים אותו לשינויים שעברו החברה והדת עם הזמן. הסיפור מציין כי לאחר שנים חיו ריאנון ובנה בנפרד במקום מבודד, אולי רמז להמשכיות עבודת האלה הסוסה באזורים מבודדים בוולס, קודם לאחר המהפך הפטריארכלי, ואחר כך עם ההעברה לנצרות.

הסוסה שלכבודה הועלה קרבנו של המלך נחשבה לטורפת ואוכלת בשר אדם, וזוהי תכונתן של

ארבע הסוסות הפראיות של דיומדס מלך תראקיה, אותן נצטווה היראקלס לתפוס באחת ממשימותיו.  הסיפורים אמרו שהמלך החזיק אותן אסורות בכבלי נחושת וארד (מה שמשייך את הסיפור לתקופת הברונזה), והאכיל אותן בבשר אורחיו.  היראקלס גבר על הסייסים, תפס את הסוסות והוביל אותן אל הים, ולבסוף האכיל אותן בבשרו של המלך. סיפור מקביל לזה אומר כי היראקלס רתם את הסוסות למרכבתו של המלך בפעם הראשונה בחייהן, ונהג בהן במהירות עד שהגיעו למיקני, שם הן הוקדשו להירה ושוחררו לרעות בהר האולימפוס.

אחד מקרבנות הסוסים היה היפוליטוס, בנם של תזיאוס מלך אתונה והאמזונה היפוליטה. נאמר שפדרה, אשתו של תזיאוס, התאהבה נואשות בהיפוליטוס, שבנה מקדש לארטמיס זו היתה דרכה של אפרודיטי להתנקם בו על שלא בנה לה מקדש. לאחר שהיפוליטוס לא נענה לפדרה, היא נקמה בו באותה דרך בה נקמה אשת פוטיפר ביוסף על דחייתה. תזיאוס הנזעם שהאמין לאשתו ביקש מפוסידון, אל הים והסוסים, לגרום למותו של היפוליטוס, וכאשר נהג הבחור במרכבתו על שפת הים, הוא התנגש בסלע, ונסחף בידי סוסיו הדוהרים אל הגלים הגועשים. (הסיפור מופיע בספרה המודרני של מארי רנו "מות יומת המלך"). מיתוסים נוספים מספרים על תחייתו של היפוליטוס, על הופעתו כאיש זקן, ולבסוף על נישואיו לנימפה אגריה שהיתה חלק מפולחן "ענף הזהב" אליו מתייחס פרייזר בספרו בשם זה. כך מתקשר האיש ישירות לפולחן שבו אל האלון חי בחורש המקודש, מקיים יחסי אהבה עם נימפת היער (שהיא אחת מדמויותיה של ארטמיס), מובא קרבן בסוף תקופת כהונתו ומושב לתחייה מדי שנה, כאשר האמצעי למותו הם הסוסים הרתומים למרכבתו.

הכנעת סוסים מופיעה גם בסיפור על הגיבור בלורופון והסוס המכונף פגאסוס, שהיה מקודש למוזות בהר ההליקון. בלורופון התבקש לאלף את פגאסוס כדי להרוג בעזרתו את המפלצת כימרה, שראשה ראש ארי, גופה של עז וזנבה נחש, והיא יורקת אש. במעופו מעליה, הצליח בלורופון לירות חץ עופרת לפיה של המפלצת שם היא הותכה באז הכימרה, נבלעה והרגה את המפלצת. גרייבס מסביר את דמותה של הכימרה כסמל לשנה בת שלוש העונות שעליה משלה האלה הגדולה &ndash ארי לאביב, עז לקיץ ונחש לחורף &ndash והופיעה בציור חתי מכרכמיש שבאסיה הקטנה. אילופו של סוס ההשראה של המוזות בידי הגיבור הוא דו-פנים: מצד אחד הוא עשוי לסמל את התאחדותו עם האלה, אבל מצד שני הוא יכול להיות גם סיפור פלישתם של שבטים פטריארכליים רוכבי-סוסים אל מקדשי האלה, וחילולם.

סוסים היו מקודשים לרבים מאלי השמים הקדומים, מדרום אירופה ועד לצפונה, ובתנך נזכר כי המלך יאשיהו השבית "את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש" (מל' ב' כג' 11). בדרך כלל היו אלה סוסים לבנים עם רעמות של זהב שמשכו את מרכבותיהם של אל השמש היווני הליוס, של אלת השחר איאוס, ושל אלות הלבנה דיאנה הרומית ומאני הנורדית. ברומא הקריבו סוסים לאל המלחמה מארס, ובלוויותיהם של מנהיגי מלחמות היו מצרפים סוסים לקבר. קול פרסותיהם של סוסי השמים הדוהרים ייצג את הרעם, הצלפת השוט את הברק ותנועת מרוצתם את הרוח, וכך נוצר קשר בין הסוסים לבין מזג האוויר. אבל הקדשת הסוסים לשמש הוסיף כאן גם את הקשר לאש כמו, למשל, סוסי האש ורכב האש שנשאו השמימה את הנביאים אליהו ואלישע בתנך (מל' ב' ב' 11).

הקדשת הסוסים לשמש היתה המניע ליצירת הסוס ששימש להסתרת חיילי היוונים בתוכו בעת המצור על טרויה. הטרויאנים לא יכלו להתאפק מלגרור את סוס העץ הענק שהשאירו היוונים, כביכול, עם נסיגתם, כדי להקריב אותו לשמש בעירם, וכך הכניסו את חיילי היוונים, שכבשו את טרויה, הרגו את תושביה הזכרים ולקחו את הנשים בשבי.

אבל סמליותם של הסוסים עוד מרחיקה לכת, והנביא התנכי זכריה מתאר חזיונות שונים שבהם מופיעים סוסים: בפרק א' הוא רואה "איש רוכב על סוס אדום... ואחריו סוסים אדומים, שרוקים ולבנים" ובפרק ו' מופיע החיזיון הבא: ארבע מרכבות יוצאות מבין שני הרים. במרכבה הראשונה סוסים אדומים, ובמרכבה השנייה סוסים שחורים, ובמרכבה השלישית סוסים לבנים, ובמרכבה הרביעית סוסים ברודים אמוצים. בשני החזיונות מסמלים הסוסים את ארבע קרנות הארץ (ומקבילים לדמותה של האלה הגדולה של גרייבס, המושלת בארבע רוחות השמים). בפרק ו' מופיעה גם פרשנות, אף כי ניכר שהטקסט אינו שלם לחלוטין:  ה"מלאך" המופיע לפני הנביא מסביר לו כי הסוסים השחורים מציינים את רוח הצפון (משם השמש אינה זורחת לעולם) הסוסים הלבנים מציינים את רוח המזרח (משם זורחת השמש בבתוליותה) הסוסים הברודים מציינים את הדרום (אבל אולי אלה הם השרוקים=אדומים, המציינים את השמש בגבורתה) ואפשר להוסיף כאן את החסר ולציין שהסוסים האמוצים=אפורים מסמלים את רוח המערב, שם גוועת השמש ו"הולכת בדרך כל הארץ" לדברי המלאך.

הפרשנות הזאת הולמת להפליא את פרשנותה של הפסיכולוגית המודרנית קלאריסה אסטס בספרה "נשים הרצות עם זאבים", כשהיא מתייחסת לקטע מהסיפור הרוסי על "וסיליסה החכמה". ואסיליסה שואלת מהי משמעותם של האנשים הרכובים על סוסים שראתה בדרכה לבקתתה של באבה יאגה: איש לבן על סוס לבן, איש אדום על סוס אדום, ואיש שחור על סוס שחור.  אסטס מפרשת את הסיפור גם בצורה מיתולוגית וגם בדרך פסיכולוגית: "לבאבה יאגה

יש ראש של סוס כמו לדמטר, סמל לכוח ולפריון. צבעי הסוסים מביעים את הגוונים הקדומים של לידה, חיים, מוות, המייצגים גם את רעיונות הגוויעה, המוות והלידה מחדש &ndash השחור הוא התפרקות הערכים, האדום הקרבת האשליות והלבן הוא האור החדש. הצבעים מביעים גם את מעגל חייה של "האישה הפראית" ואת פעילותה של אם "המוות בחיים והחיים במוות": השחור הוא צבע המוות והאדמה הפוריה, האדום הוא צבע החיים, התשוקה והזעם, הלבן הוא צבע החדש, הטהור, הנשמה המשתחררת מהגוף, והחלב כיסוד מזין ראשוני כמו גם הגוון של חוסר החיים."

הסוסה, אם כן, היתה אחת מהתגלמויותיה של האלה האם הגדולה, ובנה הסייח גילם את המלך, הקרבן והאל, ממש כמו בהמות מבוייתות אחרות כמו העז והפרה. אחת מהופעותיו המיתולוגיות של הסוס היו הקנטאורים, יצורי כלאיים שחצי גופם העליון הוא אדם והחצי התחתון סוס. המפורסם ביותר מבין הקנטאורים היה כירון, ששימש מורה ומדריך לרבים מגיבורי מיתוס ביוון כירון נחשב לבנו של איקסיון, ששמו מורכב מהמלים היווניות ל"כוח" ו"איו"=אלת הלבנה. לדברי גרייבס, סוסים היו מקודשים ללבנה, ומחול הסוסים שנערך כדי להוריד גשם היה כפי הנראה המקור לאגדה על היצור שהוא חצי אדם וחצי סוס.  הקנטאורים, לדבריו, היו שבטים ניאוליטיים ששרדו בהרי צפון חצי האי היווני לאחר כיבושו בידי ההלנים, והסוס היה מקודש להם. הם ערכו אורגיות ארוטיות, ויצא להם שם של אנשים מתירנים מבחינה מינית לעומת ההלנים , שהיו פטריארכלים ומונוגמים.

אך על אף נפוצותו של הסוס באירופה ובאסיה, הארכיאולוגים גילו כי את רוב תקופות התפתחותו, מחיה בגודל של כלב למה שהוא היום, בילה הסוס ביבשת אמריקה דווקא, משם הוא נעלם כנראה בעקבות פלישת האדם לפני כעשרים וחמישה אלף שנה, כי היה אחת החיות הגדולות שניצודו למאכל באופן אקסטנסיבי.  רק במאה השבע-עשרה הוכנס הסוס מחדש ליבשת אמריקה בידי הספרדים, וצאצאי הסוס המודרני הזה מתרוצצים כיום על גבעות המערב של ארה"ב בדמות המוסטנגים הפראיים.

הסוס הגיע כנראה כבר לגודלו העכשווי כאשר עבר לאסיה באזור שהוא עכשיו מיצרי ברינג, והתפשט בכל רחבי היבשת. בשנות העשרים של המאה העשרים גילה הקצין החוקר פז'באלסקי סוסי בר במונגוליה, שנראו כשלב אחד לפני צורתו המוגמרת של הסוס, אבל הסתבר ששני הזנים יכלו להזדווג ביניהם כך שהם מהווים מין זואולוגי אחד. הסינים השתמשו בסוסים לצורך צבאי, כפי שהסתבר מקבר מלכותי שהתגלה עם צבא שלם של פסלי סוסים. הם היו ועודם כיום משמשים את שבטי המונגולים הנודדים, ולאירופה הגיעו ממרכז אסיה, אף כי לא נודעו לגמרי באפריקה בתקופות קדומות.

אף כי נאמר כי שלמה רכש את סוסיו במצרים, מנדלקרן מעריך ב"קונקורדנציה לתנך" כי שמו של הסוס נגזר מהעיר סוזה הפרסית, כשם שהמלה "פרש" נגזרה משם הארץ הזאת, וברור שלאזורנו הגיע הסוס, אמנם, מארץ זו הקרובה למרכז אסיה. הסוס היה אחת הבהמות האחרונות שבוייתו כליל, ומלבד סוסו של פז'באלסקי לא נותרו סוסי בר בטבע.

 שבטים שנותרו נוודים באופיים גם לאחר ההתישבות החקלאית הראשונה לא יכולים לראות את קיומם ללא הסוסים, המשמשים להם כלי תחבורה, משא, ומושאים לפולחן ומזון. שבטים כאלה מימים קדומים ועד היום הם המונגולים, הטטרים, הויקינגים, הקלטים, הבדואים והציידים האמרינדיאנים. הוויקינגים השתמשו בסוסים לרכיבה ונשיאת משאות בנדודיהם, וללחימה במלחמותיהם אבל הם גם גידלו סוסים מלחמתיים במיוחד כדי לנהל מלחמות סוסים פומביות בין הזכרים.  סוסים מופיעים לרוב באמנות ובשירים הוויקינגיים.

אצל החקלאים הפך הסוס לבהמת עבודה, וזנים מיוחדים פותחו לשם כך. אבל כיום, מאז המהפכה התעשייתית, משמש הסוס בעיקר למטרות של הנאה ובידור, כמו גם למטרה מסחרית ישירה, כמו מירוצי סוסים.

סוף

אודות טלה בר ורשימת מאמרים
פרסם מאמר >>    |    כניסה למערכת הניהול >>

חזור לדף קודם    |    חזור לתחילת העמוד

 
אודות | יצירת קשר | תקנון | הוסף למועדפים | הפוך לדף הבית | שלח לחבר | פרסום | עזרה |
all-art.co.il - אמנות, יצירות אומנות, תערוכות, חוגי אומנות

© כל הזכויות שמורות  2004-2012