|
|
 |
|
היה זה מעין הפנינג ענק תרבותי שהתרחש ברחבי העיר בודפשט, הונגריה, בפארקים ומבני ציבור. התערוכה שכללה ציורי מקור של ציירים מכל מדינות אירופה ארה"ב וישראל נערכה בשנת 1990 ונקראה "שלום לחופש". תערוכה זו אורגנה על ידי קרן למען האמנות בהונגריה על ידי "פנדנשיין ורנה וילמוס" והיוותה מפגש ראשון עם פתיחת מסך הברזל. לפיכך ביקשה התערוכה לתת ביטוי לחיים של העולם הסובב באמצעות יוצרים מקומיים מכל מדינה.
האוצרת הישראלית שהכירה היטב את ציוריי מתערוכות קודמות פנתה אלי בבקשה לצייר ציור ענק בגודל של 1.50X4.00 מטר שיאפיין את מקום מגוריי רעננה. להזמנה מסוג זה קשה לסרב, להופיע בפורום בינלאומי ולייצג את ישראל נראה לי ממש שליחות, ואכן התחלתי לצייר את עירי היפה, באווירה כפרית שלווה,טובלת בירוק. כשסיימתי את הציור היפיפה והמושלם הסתובבתי סביבו בחוסר השלמה. האם ציור זה באמת מייצג את הנוף המקומי?אולי נוף-כן,אבל מה עם הנשמה? האם זו תהיה תרומתי למפגש ראשוני עם מדינה שבה עבר העם היהודי שואה, גטו, השפלה וסבל כה רב? לא התעצלתי והמרתי את הגוונים המוריקים, נופה הכפרי של רעננה וייצרתי את "הריקוד החסידי" ובגדול.
צופה מזדמן עשוי היה לחשוב כי מדובר כאן בעוד אמנית "משוגעת", אולם אני הרגשתי שאני חייבת לנצל את ההזדמנות שניתנה לי וכי עלי לצייר ציור אחר בעל מסר, שכן מדינה זו היא אחת ממדינות אירופה שהשתתפה בהשמדת העם היהודי. לכן ציירתי את "הריקוד החסידי" ובאמצעותו העברתי את המסר הברור כי "עם ישראל חי וקיים. עם ישראל רוקד" חרף כל מה שעבר העם היהודי לדורותיו. למרות השוני בהגשת העבודה הציור נתקבל בשמחה על ידי האוצרת שאף ניצלה את הרעיון וסיפרה בטקס הפתיחה על משמעות הציור הזה.
מספר שנים לאחר מכן ביקרתי לראשונה בחיי בארצות מזרח אירופה והגעתי למוזיאן היהודי בגטו בפראג. המוזיאון המרגש שהיה בעבר בית כנסת שוקם ונאמר שם "לזכרו של העם היהודי שנכחד- בתוך שהאמינו שרק זה יישאר אחרינו. במקום ניתן לראות כמויות עצומות של דברי קדושה שנלקחו מן הסתם באכזריות מידי הקורבנות האומללים - מזוזות, תליתות, ספרי תורה, תשמישי קדושה ועוד שנאספו ולא הושמדו. כשיצאתי מתוך המוזיאון ההוא ידעתי שהולכתי נכון את הריקוד ההוא על הבד כששלחתי באמצעותו לעם ההונגרי את המסר של "עם ישראל חי וקיים" והחסידים רוקדים בלהט ובחיות.
|
|
|
|
|
חזור לדף קודם
